משמעות הגילוי של התעללות מינית בילדים

 

     התעללות מינית בילדים היא תופעה קשה שהחברה מוקיעה. לעיתים הנושא עולה לכותרות ומעלה את המודעות הציבורית, אולם לרוב, ההתעללות המינית אינה מדוברת ונותרת עטופה במעטה של חשאיות. באופן דומה, הילד העובר התעללות מינית לרוב שומר על סודיות, ואינו מגלה למבוגרים סביבו על כך. הסיבות להיווצרותו של סוד בהתעללות המתרחשת בין מבוגר לילד נידונות בעבודה זו. העבודה בוחנת את ההשלכות של פגיעה מינית, ואת ההשפעות של גילוי ההתעללות ועצירתה. המסקנות של הממצאים נידונות הן ברמת הפרט והן ברמת הקהילה.

     התעללות מינית עשויה לקרות בכל שכבות האוכלוסייה. מחקרים מצביעים על כך שבמרבית המקרים קיימת קרבה משפחתית בין הילד לפוגע. Finkelhor (1980 inSummit, 1983) מצא כי  10% מאוכלוסייה כללית של בנות הוטרדו בילדותן על ידי מבוגר שהן מכירות, כאשר ב- 2% מהמקרים היה זה אב או בן זוג של האם. Gries, Goh & Gavanaugh (1996) מעריכים כי יותר מ – 80% מהילדים העוברים התעללות מינית מנוצלים על ידי אנשים שהם מכירים, ו- Groth (1978 inSummit, 1983) מעריך כי שכיחות ההתעללות על ידי דמות מוכרת ואמינה גבוהה פי שלוש יותר מאשר על ידי התעללות על ידי זר.

     במרבית המקרים קיימים יחסי תלות ומרות בין המבוגר הפוגע והילד הנפגע (כהן, 19.04.01(. מכאן, מרבית הפגיעות המיניות אינן מתרחשות ברחוב או במגרש בית הספר אלא בסביבה מוכרת ובטוחה.

     מרבית הילדים הנפגעים מינית הם בני פחות מ- 8 בזמן התחלת  ההתעללות המינית ( (Summit, 1983, כאשר 25% מהילדים הם בני 5 ומטה (Berliner1981 inSummit, 1983). על פי  כהן (19.04.01( בארץ ישנם כ- 2000 ילדים שהגישו תלונה על התעללות מינית. עם זאת, שיעור הילדים הסובלים מהתעללות מינית מוערך כגבוה בהרבה משיעור הילדים המגישים תלונה וחושפים את ההתעללות. רוב מקרי ההתעללות המינית אינם מתגלים, לפחות לא מחוץ למשפחה המצומצמת (Muldoon,1979 inSummit, 1983). מקרים שנחקרים, מדווחים ומטופלים הם יוצאי הדופן ולא הנורמה. מרבית המקרים המתגלים הם מקרים המדווחים על ידי בנות. עם זאת, חוקרים מניחים כי שכיחות ההתעללות המינית בבנים דומה לשכיחות אצל בנות, אלא שהבנים שומרים יותר על סודיות וחשאיות ואינם מדברים על כך ( (Finkelhor,1979 inSummit, 1983.

     התעללות מינית מתרחשת כאשר הילד נמצא לבד עם המבוגר הפוגע. המבוגר, המתחיל את המעשים המיניים, תופס את הילד במצב של חוסר אונים. אף ילד אינו מוכן לאפשרות של הטרדה מינית על ידי מבוגר, במיוחד כאשר המבוגר הוא אדם שניתן לבטוח בו. כאשר הילד חש חיבה או אהבה כלפי המבוגר הפוגע , חוסר האיזון גדל  וחוסר האונים של הילד קטן  ( (Summit, 1983.

     הילד תלוי לחלוטין בתכנים המועברים אליו על ידי המבוגר. תכנים אלו עשויים להיות מגוונים, אולם קיים מסר משותף להם: מסר של סוד. ההסברים המסופקים לילד הם הסברים המגינים על המבוגר ומשרתים אותו. בין אם ההסברים עדינים ועטופים ב"עטיפה יפה" כמו מתן תגמולים ופיצויים על שמירת הסוד, ובין אם הם מאיימים, הם מבהירים לילד כי מתרחש משהו שאסור לגלותו (Summit,1982 in Summit 1983).

     שמירה על הסוד מהווה עבור הילד גם את מקור הפחד, אך גם ההבטחה לביטחון. המבוגר מעביר לילד מסר כי הכל יהיה בסדר אם הוא לא יספר. גילוי הסוד מעורר פחדים כה רבים בילד, עד שהוא מקבל משמעויות מגיות ומפלצתיות. משמעויות אלו של שמירה על הסוד קיימות גם כאשר הילד אינו מבין או מודע לכך שהוא עובר חוויה מינית, וגם כאשר הוא אינו חווה כאב או בושה מהחוויה המינית עצמה ( (Summit, 1983.

     מכאן, הילד העובר התעללות מינית, במרבית המקרים, ישמור על חשאיות ולא יספר. ואכן, מחקרים רטרוספקטיביים מראים כי מרבית קורבנות ההתעללות המינית לעולם לא סיפרו על ההתעללות במהלך ילדותם (Russell,1983 inSummit, 1983).

     ממצאים אלו מנוגדים לציפייה האינטואיטיבית, שילד שעובר פגיעה מינית יחפש באופן טבעי עזרה. הילד הקורבן מצופה להתנגד בכוח, לבכות לעזרה ולנסות לברוח ממעשי הפוגע. ציפיית אלו להגנה עצמית של הילד וגילוי מיידי מתעלמות מחוסר האונים והכניעות הבסיסית של ילד בתוך יחסי סמכות עם מבוגר. אין ילד שיש לו כוח שווה למבוגר, המאפשר לו לעמוד מולו ולומר "לא". כמו כן, ילד אינו יכול להבין את המשמעויות של פגיעה מינית על ידי מבוגר.

     תגובת הילד בפועל היא להתעלם ולקבל בשקט ובהכנעה את המעשים. מול חוויה כה מציפה, הילד אינו מפעיל את כוחו להתמודד מול המבוגר, אלא במקום, הוא לומד בשקט להתמודד עם מעשי המבוגר  ( (Summit, 1983. יתר על כן, לילד עשויה להינתן הרשות להימנע מכוונות של זרים, אך מצופה ממנו להיות ממושמע ולהראות חיבה לכל מבוגר, שניתנה לו הרשות לטפל בהם.

     המבוגר הפוגע הופך את הקשר עם הילד למיני בשל רציונליזציות מגוונות (Summit & Kryso,1978 inSummit, 1983). הפגיעה המינית בילד מהוה חיפוש קומפולסיבי, נואש לאישור וקבלה של הפוגע (Groth,1978 inSummit, 1983). הפוגע פועל בתוך משבר רגרסיבי. הסיכון לגילוי הוא נמוך מאוד אם הילד הוא מספיק צעיר, ואם קיימים יחסים המושתטים על סמכות ורגש ( (Summit, 1983. הפוגע עשוי לחוות חרטות, אשמה, פחד ולעלות פתרונות להפסיק עם מעשיו, אולם האיכות האסורה של החוויה, והקלות הלא מצופה של הביצוע מזמינים חזרתיות. לכן, דפוס קומפולסיבי ומכור נוטה להתפתח, והוא נמשך עד שהילד משיג אוטונומיה או עד שמתרחש גילוי ואיסור בעל כוח המתגבר על הסוד (Herman,1981 inSummit, 1983).

     הפוגע המגן על עמדת הכוח שלו לא ירפה את שליטתו אם הוא לא יועמד מול סמכות חיצונית המפקחת על הפסקה מוחלטת של הטרדה מינית. מכאן, סודיות והכחשה של ההתעללות המינית תוביל להמשך קיומה ולפגיעה בכל המעורבים (Sgroi,1982 inSummit, 1983).

     מאחר והפגיעה המינית בדרך כלל איננה מסתיימת בהתרחשות חד פעמית, הילד ילמד להסתגל למציאות של התעללות מינית מתמשכת ולשרוד בה. הסתגלות הילד איננה רק לדרישות מיניות גוברות, אלא גם לעליה במודעות ביחס למשמעויותיהן. תגובות ההסתגלות הן תגובות נורמליות ובריאות; תגובות, שמטרתן לשמור על העמידות הרגשית של הילד מול חוויה מתמשכת לא בריאה ולא טבעית ( (Summit, 1983.

     ילד החווה התעללות מתמשכת ממשיג את החוויות באופן שמאפשר לו לשרוד. המשגת ההתעללות כמעשה חסר רחמים הנעשה לשירות הפוגע מובילה לתחושות קשות של הילד של נטישה ופגיעה בתחושת קיום בסיסית. האלטרנטיבה של הילד היא להאמין שהוא שותף למפגשים ושיש לו חלק בקיומם. הילד מקווה כי על ידי לימוד אופן ריצוי המבוגר הוא יוכל להרוויח אהבה וקבלה. הילד מניח שהוא אחראי והוא חש שהוא מקבל תגמולים. עם זאת, הוא אינו מצליח להשיג הקלה ולמנוע את המעשים, ולכן הוא חווה אשמה ושנאה עצמית  ( (Summit, 1983.

     כאשר הפוגע משמש גם כמטפל שדואג ואוהב, הילד חייב להפעיל מנגנונים שיסייעו לו ליישב את המציאויות הסותרות. במציאות זו, הפוגע הנחווה כרע הוא זה שאליו פונים לנחמה מהמצוקה שהוא גרם. מכאן, הילד תופס אותו כטוב, וכך מתמודד עם פחדים וכעסים הנלווים לחוויות שהוא עובר. האלטרנטיבה של הילד היא להישאר עם הגירוי המציף לבדו ללא אפשרות לנחמה  ( (Summit, 1983.

     הילד החשוף להתעללות מינית מקבל מסרים הסותרים את ערכי המוסר המקובלים. הפוגע  מלמד אותו באילו תנאים הוא טוב. המסר המועבר הוא שעליו להיות זמין ללא תלונות לדרישות המיניות המוצגות בפניו. כמו כן, עליו לשמור על סודיות. שמירה על סודיות היא ערך עליון, בעוד שאמירת  האמת  נחשבת  לחטא  גדול  ( (Summit, 1983.

     הילד מקבל מסר כי שמירת הסודיות תאפשר הגנה ושמירה על תקינות המשפחה. מתקיים היפוך תפקידים קלאסי שבו הילד הוא כביכול בעל הכוח להרוס את המשפחה ובעל האחריות לשמור אותה שלמה. במצב זה הוא חייב להפעיל אלטרואיזם ושליטה עצמית על מנת להבטיח הישרדות של אחרים. ( (Summit, 1983.

     כאשר הפוגע אינו הדמות המטפלת העיקרית, תחושת העצמי של הילד ואמונתו כי העולם הוא מקום בטוח שבו הוריו יכולים להגן עליו מתערערים. ההסתגלויות ההגנתיות המגינות של הילד ומשפחתו מתערערות מול הטראומה זו. ההתעללות המינית יוצרת פרצה במעטה המגן של המשפחה, וכן בערכים ובאמונות המשפחה. במובן מסוים ההתעללות המינית יוצרת מעין משבר קיומי מאחר שתחושת הקיום, המשמעות וההמשכיות נפרצים ומועלים בספק  (Van Scoyk, Gray & Jones, 1988).

סימפטומים בעקבות ההתעללות המינית

     ההתעללות המינית פוגעת בהתפתחות, בתפקוד ובראיית העולם של  הילד הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך Finkelhor,1979 inVan Scoyk, Gray & Jones, 1988)).  הסימפטומים הנראים בילד עשויים לכלול ערך עצמי פגוע, פחדים, הפרעה פוסט טראומטית, דיכאון, התנהגות אובדנית, אגרסיה, עבריינות, הרס עצמי, התמכרות לחומרים, התנהגויות מיניות, וסימפטומים סומטיים (Groth,1979 inSummit, 1983 ; Kendall-Tackett, Williams & Finkelhor, 1993). למשל, Sroyk, Gray & Jones (1988) בדקו 37 ילדים (ממוצע גיל 5.36) שנפגעו מינית על ידי אדם שאינו בן משפחה. מרבית הילדים הציגו סימפטומים של PTSD, שכללו תחושה של העדר ביטחון, זיכרונות חודרניים, השטחה רגשית (שהובילה את הוריהם להקטין את חומרת הבעיה), וכן סימפטומים אחרים הכוללים סיוטי לילה, התקפי חרדה ותלונות סומטיות.

     מחקרים שבדקו את שכיחות הסימפטומים בקרב קורבנות התעללות מינית מצאו כי כשליש מהקורבנות לא מראים סימפטומים בעקבות התעללות מינית, בעוד ששני השליש הנותרים מראים אחד או יותר מטווח הסימפטומים (Kendall-Tackett, Williams & Finkelhor, 1993).

     דפוס הסימפטומטולוגיה אינו אחיד וברור, והוא אינו ייחודי להתעללות מינית.  Sauzier (1989 inNagel, Putnam & Noll, 1997) לא מצא הבדל בסימפטומטולוגיה בין ילדים שעברו התעללות מינית לילדים שלא עברו התעללות מינית כעבור 6 חודשים מהגילוי. עם זאת, כעבור 18 חודשים, הילדים שעברו התעללות מינית הראו סימפטומים מרובים יותר, שהיו קשורים לדינמיקה המשפחתית, כמו ריבים עם בני המשפחה, וכן ערך עצמי נמוך יותר, הרס עצמי רב יותר ודיכאון רב יותר מילדים שלא עברו התעללות מינית Nagel, Putnam & Noll, 1997)).

   Summit(1983) העלה השערה ביחס לקיומם של מאפיינים תלויי מין במנגנוני ההתמודדות ובסימפטומים הנראים. בנים העוברים התעללות מינית נוטים יותר להפנות את זעמם החוצה על ידי התנהגות אגרסיבית והתנהגות אנטי-סוציאלית. בשל קשייהם הרבים להתמודד עם תחושת חוסר האונים שהם חווים, הם נוטים יותר לעשות רציונליזציה של ניצול היחסים עם הפוגע לטובתם. בנות העוברות התעללות מינית עשויות לפתח אישיות מפוצלת, ובאמצעות מנגנון זה להתמודד עם חוויות ההתעללות הקשות שהן עוברות. למשל, לתת חוסר אונים וסבל לאישיות אחת, רוע וכעס לשניה, כוח מיני לשלישית ואהבה וחמלה לרביעית. הן עשויות לגלות מצבי מודעות שונים המאפשרים להן לכבות את הכאב ולהתנתק מגופן, כמו בהסתכלות מרחוק על ילד הסובל מהתעללות. מנגנונים אלו המאפשרים הישרדות נפשית בילד פוגעים באינטגרציה פסיכולוגית יעילה בבגרות  ( (Summit, 1983.

     Gries, et al.,  (2000) מצאו כי גיל הילד וסוג הפגיעה המינית משפיעים על שכיחותם של סימפטומים דכאוניים ועל תגובות סימפטומטיות של PTSD. המחקר בדק 21 ילדים בגילאי 6 עד 18 שעברו טראומה מינית. נמצא כי ילדים צעירים יותר הם בעלי רמות גבוהות יותר של תגובות חרדה סימפטומטיות של PTSD מאשר מתבגרים. בנוסף נמצא כי ככל שההתעללות המינית היא חודרנית יותר, כך ציוני הדיכאון הם גבוהים יותר.

     לעומת זאת, במחקר שנערך על ידי Gries, Goh & Gavanaugh (1996) נמצא, באופן מפתיע, כי ילדים שחוו התעללות מינית קלה יותר, כמו ליטופים וגיפופים, היו בעלי שכיחות גבוהה יותר של PTSD והפרעת הסתגלות. החוקרים ייחסו ממצא זה למשתנים מתערבים אחרים כמו זהות הפוגע, משך הזמן העובר מההתעללות המינית ועד לגילוי וכן סוג התגובה המערכתית לגילויי הילד.

     Sroyk, Gray & Jones (1988) שבדקו ילדים צעירים שנפגעו מינית מצאו כי שכיחות הסימפטומים בילד תלויה במשתנים הכוללים את משך ההתעללות המינית (היות המקרה בודד או התעללות חוזרת על פני תקופת זמן ארוכה), סוג המסרים המועברים לילד (היותו של הפוגע מפתה, כפייתי או אלים), וכן מידת הקרבה לפוגע (היותו קרוב, מכר או זר). משתנים אלו עשויים להשפיע על מידת הטראומה ועל הסימפטומים הנלווים לה.

גילוי ההתעללות המינית

      הילד העובר התעללות מינית ניצב בפני החלטה קשה ביחס לגילוי (Gries, Goh, Andrews, Gilber, Praver & Stelzer, 2000). ילד החושף התעללות מינית אינו מבצע פעולה סטטית, חד פעמית של גילוי אלא נמצא בתהליך דינמי המורכב משלבים שונים. שלבים אלו כוללים שלב של ההדחקה, שלב של גילוי חלקי ושלב של גילוי מלא. אחרי שלב הגילוי המלא עשוי להגיע שלב שבו הילד מכחיש את הדברים. לבסוף, אך לא בכל המקרים, הילד מגלה מחדש באופן חלקי או מלא (Gries, et al.,  2000).

      הילד אינו מחשב או מתזמן את הגילוי. הוא מפחד והוא חש בלבול ביחס לטבע החוויה המינית וביחס לתוצאות הגילוי ( (Summit, 1983. מצד אחד, הגילוי הוא הכרחי וחשוב ביותר על מנת לעצור את ההתעללות המינית ולקבל הגנה.  הגילוי מאפשר לילד ליישב את חוויותיו האישיות עם המציאות של העולם החיצוני  ( (Summit, 1983. כמו כן,  Gries, et al.,  2000 טענו כי גילוי הטראומה המינית משפיע באופן חיובי על הסתגלות הילד ועל התמודדותו. באופן דומה, Pennebaker (1995 inGries, et al.,  2000) אסף עדויות משכנעות לחשיבות של גילוי של התעללות מינית כדרך לבריאות פסיכולוגית ופיזית של הילד. לבסוף, מרבית הטיפולים מנסים לקדם גילוי, כאשר ההנחה היא שפעולת הגילוי תהיה בעלת השפעה מרפאת, שתוביל להפחתה בסימפטומטולוגיה ההתנהגותית והרגשית (Gries, et al.,  2000). מצד שני, תפקודו הפסיכולוגי וההתנהגותי של ילד לאחר הגילוי עשוי לא להשתפר או אפילו להינזק בשל האחריות שהילד עשוי לחוש בשל המשמעויות הנלוות לגילוי (Ligiezinska et al.,1996 inGries, et al.,  2000).

     מחקר בדק את השפעת שלב הגילוי שבו הילד נמצא ביחס להתעללות מינית שעבר על שיפור בתפקודו התנהגותי-רגשי. נבדקו ילדים בני 6 עד 18 שהושמו באומנה בעקבות התעללות מינית שעברו. הממצאים הראו כי ילדים שהיו בשלב הגילוי המלא הראו פחות בעיות התנהגותיות מאשר ילדים שהיו בשלב ההדחקה. ילדים בשלב הגילוי המלא הראו דיסוציאציה נמוכה יותר מאשר יתר הנבדקים. ילדים שהיו בשלב ההכחשה (לאחר שגילו) הראו יותר סימפטומטולוגיה פוסט טראומטית (Gries, et al.,  2000).

     מחקרם של Berliner & Conte  (1995) מצא כי הקלה היא הרגש השכיח ביותר ביחס לגילוי (69%). רגשות נוספים שהילדים חווים ביחס לגילוי כוללים רגשות של פחד (16%), עצבות (7%) וכעס (3%). ילדים רבים דיווחו כי הם המשיכו להרגיש רע, כיוון שלא היו צריכים לספר או כיוון שחששו שהסביבה תדע על כך. ילדים רבים חשים מבולבלים בשל רגשות אמביוולנטים כלפי הפוגע. כמו כן, ילדים רבים נרתעים מהאיומים מצד הפוגע המכוונים לפחד הילדים שיישארו נטושים או שיפגעו פיזית (Gries, Goh & Gavanaugh, 1996).

     עם זאת, כמעט כל  הילדים (97%) ענו בחיוב לשאלה: "בסך הכל האם אתה חושב שזה היה רעיון טוב לספר?" הסיבות לכך כללו: אפשרות לקבל עזרה (16% מהילדים), הרגשה של ביטחון רב יותר (23% מהילדים), טוב לספר את האמת (14%) והפוגע בכלא (10%). הרבה ילדים שלא השתתפו במערכת המשפט התחרטו. הילדים האמינו שהחלמתם הרגשית והפסקת ההתעללות תקרה רק אם הם יספרו  (Gries, Goh & Gavanaugh, 1996).

תגובות המבוגרים לגילוי

     תגובות המבוגרים לגילוי הילד משמעותיות ביותר להחלמתו הפסיכולוגית. Berliner & Conte      (1995) בדקו את דפוסי הגילוי במדגם של 82 ילדים. המחקר נערך בממוצע 3.5 שנים לאחר הגילוי. גיל הילדים בעת הגילוי היה בממוצע 9.4 שנים, כאשר 74% היו בנות ו- 26% היו בנים. סוגי הפגיעות השכיחות ביותר היו הטרדה מינית ואחריה אונס וניסיון לאונס. במרבית המקרים הפוגע היה קרוב משפחה או דמות מוכרת למשפחה ובמיעוטם (9% מהמקרים) היה זה זר  (Berliner & Conte, 1995). המחקר מצא כי ההורים דיווחו כי רק 43% מהילדים גילו להם ישירות על ההתעללות. יתר ההורים גילו בדרכים עקיפות על ההתעללות המינית. דרכים אלו כללו תשומת לב לעדות פיזית (4% מההורים), שינוי התנהגותי בילד (11% מההורים) ופנייה לילד ובירור עמו אם משהו נגע בו (10% מההורים). ביתר המקרים אנשים אחרים ספרו להם.

     הילדים שגילו את התעללות מינית דיווחו כי ספרו לאמם ב – 50% מהמקרים, לאביהם ב- 5% מהמקרים, לחבר ב- 17% מהמקרים ולקרובים אחרים או לאנשי מקצוע ביתר המקרים. החוקרים הסיקו כי העובדה שילדים רבים לא ספרו להוריהם מעידה על הקושי הרב של הילדים לספר על ההתעללות.  Elliot & Briere (1994 inGries, et al.,  2000) טוענים כי אי גילוי ההתעללות להורים קשור לחוסר תמיכה הורית בילד.

     תגובות המבוגרים לגילוי משפיעות על התמודדות עוקבת של הילד. Merrick, Allen & Crase (1994 inGries, et al.,  2000) טענו כי קיומו של מטפל משמעותי, שהוא תומך ומגן במערכת המשפחתית, חשוב מאוד לפרוגנוזה חיובית של טיפול בילדים שעברו התעללות מינית. מחקרם של (Gries, et al.,) 2000)) מצא כי תגובות ההורים חשובות ביותר לתפקוד הילד שעבר התעללות מינית. ילדים שקיבלו תמיכה מלאה ממשפחותיהם הראו רמה נמוכה יותר של דיכאון מאשר ילדים שקבלו רמה חלקית של תמיכה. ילדים שלא מקבלים תמיכה מציגים רמות גבוהות יותר של פסיכופתולוגיה.  ישנה חשיבות לכך שהמבוגר יכיר במציאות של ההתעללות המינית, ויקבע את האחריות על הפוגע. מתן תקפות לדברי הילד חיונית להישרדותו הפסיכולוגית ( (Summit, 1983.

     Everson, Hunte, Runyon, Edelson & Coulter  (1989 inGries, et al.,  2000) ציינו שלושה מרכיבים של תמיכה: תמיכה רגשית, אמון לילד ועשיית פעולה כלפי התוקף. התמיכה לילד עשויה להינתן ממספר מקורות.

     מחקרם של Berliner & Conte  (1995) מצא כי 54% מהילדים תיארו את התגובה הראשונה לגילוי כתומכת. 26% מהילדים דיווחו על תגובה של הפתעה או שוק,  15% מהילדים דיווחו על תגובה של עצב, 11%  דיווחו על תגובה של כעס, 8% דיווחו על תגובה של חוסר אמון  ו- 1% דיווח על תגובה של פחד. באופן דומה, eifer, Shapiro & Kaseen  (1993 inGries, et al.,  2000) מצאו שרק 49% מהאמהות ספקו תגובות מתאימות לגילוי של בנותיהן ביחס להתעללות המינית. יתר התגובות הן של השתקה, העמדת פנים כאילו כלום לא קרה או היסטריה ( (Summit, 1983.

   Summit (1983) מנסה להסביר את קושי המבוגרים לקבל באופן תומך את גילוי הילד באשר להתעללות מינית. המבוגרים מתמודדים עם המציאות הכואבת הנגלית בפניהם עם הגילוי על ידי הכחשה הגנתית. הפוגע  המואשם נמצא במרבית המקרים ביחסי אמון עם הילד ומשפחתו (Gagnon,1965 inSummit, 1983). הגילוי מערער את אמינותו ולא מאפשר פתרון נוח להורים.

     המבוגרים מניחים כי רק סטייה יכולה להסביר משיכה של מבוגר לילד, בעוד שהאדם הפוגע נראה להם באופן נורמלי למדי. עמדת הילד וקשייו הרגשיים בזמן הגילוי מערערים לעיתים את אמון המבוגרים בו, בפרט כאשר האדם המואשם נתפס כמכובד ושקול. הפוגעים נוטים להיות אנשי עבודה המקדישים את עצמם למשפחה. הם אף עשויים להיות יותר מלומדים, יותר מצייתים לחוק ויותר דתיים מאחרים.

     ברוב מקרים הפוגעים מכחישים את המעשים המיוחסים להם וטוענים לחפות מוחלטת. ביתר המקרים הם מצדיקים את מעשיהם בניסיונות פעוטים שכוונתם ל"חינוך מיני", האבקות משחקית או קרבה רגשית ( (Summit, 1983. האשמות ביחס להתעללות המינית מוכחות כתקפות כמעט תמיד ( (Summit, 1983, וכעבור זמן בטיפול כמעט כל הפוגעים מודים כי הילד אמר את האמת. מתוך הילדים שדיווחיהם נמצאו לא מדויקים, הרוב הפחיתו את תדירות וחומרת החוויות המיניות. מעט מאוד ילדים, לא יותר משניים או שלוש לאלף, נמצאו מגזימים או ממצאים תלונות של הטרדה מינית (Giarreto,1979 inSummit, 1983).

      קושי נוסף של המבוגרים בסביבת הילד בסיפוק תמיכה לגילוי הוא חוסר האונים של הילד במצב. המבוגרים אינם מבינים כיצד הילד לא נלחם להגנתו אלא נשאר חסר אונים מול מעשי המבוגר. הנחת המבוגרים ביחס לקיומם של רצון חופשי ובחירה אינה מתממשת. הם רואים את חוסר האונים ואת הסתגלות הילד להתעללות ככניעה בקלות יתרה להפחדה ( (Summit, 1983.

     הילד המתלונן עשוי להראות דפוסי הסתגלות שונים. הוא עשוי להיראות כועס, חרד ופגוע, אולם הוא עשוי גם לא להראות סימנים שמשהו אינו כשורה. במצב השני, הילד מצליח להחביא כל סימן של קונפליקט, והוא עשוי לתפוס את המקום המרצה הן ביחס למורים והן ביחס לבני גילו. המבוגרים מבולבלים מכך. הם מסיקים כי ההתעללות לא קרתה, ומניחים שאם היא אכן קרתה, היא בודאי לא פגעה בילד, ואולי היא אף הייתה רווחית עבורו. מכאן, הם סוברים שאין סיבה אמיתית להתלונן. כלומר, ההשפעה של דפוס ההסתגלות של הילד, בין אם הוא כועס, אובדני, היסטרי, פסיכוטי, ובין אם הוא שליו ומסתגל בצורה מעולה תפורש על ידי המבוגרים כמסירה את התוקף מתלונת הילד.

     בנוסף, למבוגרים קיים קושי לקבל את הגילוי המושהה. המבוגר מצפה כי הילד יתלונן באופן מיידי, והוא מגיב פעמים רבות בהאשמה: "למה לא ספרת לי?", "איך יכולת לשמור כזה דבר בסוד?", "מה אתה מנסה להסתיר?", "איך אתה מצפה שהאמין לכזה סיפור?".Summit  (1983) מדגיש כי שלא משנה מה היו התנאים, לילד אין ברירה אלא להיענות בשקט לפוגע. המבוגרים בסביבת הילד חייבים להכיר בחוסר האונים, למרות הקושי שלהם לתפוס את כוחה הרב של השפעת הדמות המטפלת הסמכותית, וכן את גודל האיום של אובדן אהבה או של ביטחון המשפחה עבור הילד ( (Leo,1981 in Summit, 1983.

     כאשר מבוגרים משמעותיים מגיבים לגילוי הסוד בחוסר אמונה, דחייה והאשמה, חוסר האונים והבידוד של הילד גדלים, ונוצרים האספקטים המזיקים ביותר של התעללות מינית בילד. ההורה שאינו מוכן לגילוי חווה את הגילוי כרצון לכוח, מניפולציה או דמיון בשל הגנות שלו, והוא איננו קשוב לילד (Herman,1981 inSummit, 1983). נטישה על ידי ההורים מניעה את הילד עוד יותר לעבר האשמה עצמית, שנאה עצמית וקורבנות, ופוגעת ביכולת ליצור אינטימיות, וביכולת לתת אמון ואישור. מבוגרים שנוצלו מינית בילדותם מדווחים כי הם חשים יותר כעס ומרמור כלפי המבוגרים שדחו אותם כאשר גילו על ההתעללות המינית מאשר כלפי הפוגע ( (Summit, 1983.

     הורי ילד שנפגע מרגישים שהם לא הצליחו לספק לילד הגנה וביטחון, ושהם כשלו בתפקידם כהורים.Sroyk, Gray & Jones  (1988) בדקו נושאים הקשורים להתעללות המינית, שהיה קושי לדבר עליהם, במשפחות של 37 ילדים (ממוצע גיל 5.36) שנפגעו מינית על ידי אדם שאינו בן משפחה. הנושאים כללו כעס על התוקף, כעס על ההורים שלא הגנו, תחושות אשמה של הילד – במיוחד אם הוא חיבב את התוקף, פנטזיות נקמה,  איומים על הילד מצד הפוגע, וכן רגשות הילד על פגיעתו הרגשית והפיזית.

     בנוסף, משפחות חוות קושי לקבל שהזיכרון הטראומטי של הילד לא יעלם, והן נוטות להקטין את השפעת הטראומה. ככל שהמשפחה מחזיקה באמונות וערכים משותפים פחות בנוקשות, כך היא מוכנה יותר לעשות אינטגרציה של הטראומה, לשנות את המיתוסים שלה ולהסתגל או לחזור למסלול (Van Scoyk, Gray & Jones, 1988).

     כאשר הפגיעה מתרחשת על ידי פוגע מתוך המשפחה, בדרך כלל על ידי האב, בניגוד למיתוס הקיים, רוב האימהות אינן יודעות על התעללות מינית מתמשכת. נישואין דורשים אמון עיוור והכחשה בכדי לשרוד. אישה אינה נותנת את חייה וביטחונה לגבר, שהיא מאמינה שיכול להטריד את ילדיו.  הרמזים "הברורים" להתעללות המינית ברורים רק ברטרוספקטיבה.

     האימא בדרך כלל מגיבה להצהרה של התעללות מינית בחוסר אמונה ובהכחשה מגינה. איך יתכן שהיא לא ידעה? איזה סוג של אימא מאפשרת לדברים כאלה לקרות? מה השכנים יחשבו? האימא צריכה לבחור: או שהילד הוא רע ומגיע לו עונש או שהאבא הוא רע ומעניש באופן לא צודק. אחד מהם משקר ולא מגיע לו אמון.

      הביטחון המלא של האם בבעלה, הסתגלותה בחיים וחלק ניכר מתחושת ערך העצמי שלה כמבוגר דורש אמון במהימנות של בן זוגה. קבלת ההפך משמעותה פירוק של המשפחה, ופגיעה בחלק גדול מזהותה. האם פוחדת והיא חשה אמביוולנטיות חזקה. האבא מחזק את האמביוולנטיות על ידי אתגרים לוגים: "האם את יכולה להאמין שעשיתי דבר  כזה?", "איך דבר כזה יכול היה לקרות מתחת לאף שלך לאורך שנים?" וכולי. מתוך מעט המקרים של סודות גילוי עריות המתגלים לאימא או מתגלים על ידי האימא, מעט מאוד מדווחים לאחר מכן לסוכנים חיצוניים (Russell,1983 inSummit, 1983). האימא עשויה לא תאמין לתלונה או שהיא עשויה לנהל משא ומתן בתוך המשפחה על מנת לשמור על שלמותה.

     הילדה שנפגעה מינית עשויה לריב עם שני הוריה, אך הכעס העיקרי יהיה על אימא אותה היא מאשימה בנטישתה לטובת אביה. היא מניחה שאימא יודעת על ההתעללות והיא לא אכפתית או שהיא איננה אפקטיבית להגנתה. בסופו של דבר הילדה נוטה להאמין שהיא כל כך מקולקלת, שהיא אף פעם לא הייתה שווה דאגה ואכפתיות ( (Summit, 1983. קורבן גילוי העריות נוטה להישאר בשקט עד שהיא מגיעה לגיל ההתבגרות. בתקופה זו היא נהיית מסוגלת לדרוש חיים יותר נפרדים לעצמה והיא מסוגלת לבחון את הסמכות של הוריה. הילדה נתפסת כנערה מתמרדת העושה צרות להוריה על ידי המצאת תלונה דמיונית. העדר הגשת תלונה שנים קודם, בזמן בו היא טענה שהיא הוטרדה בכוח מערער את אמינותה. כאשר היא הוטרדת בכוח. המתבגרת חשופה לחוסר אמון, לענישה ולהשפלה  ( (Summit, 1983.

     אם ההורה קיבל את הגילוי של הילד והתגבר על מכשול הסודיות, חוסר האונים, דפוס ההסתגלות והגילוי המאוחר והלא משכנע הוא עתיד לעמוד בפני מכשול נוסף, והוא נסיגה מהגילוי. בשלב זה, כל מה שהילד אמר על ההתעללות המינית מוכחש והילד נסוג מדבריו. בתוצאות הכאוטית של הגילוי, הילד מגלה שהפחדים היסודיים והאיומים מתחת לסוד הם נכונים. הפוגע נוטש אותו וקורא לו שקרן. ההורים אינה מאמינים. המשפחה נכנסת למערבולת רגשית. במקרה של פגיעה על ידי אב או דמות אב, כל הילדים מוצאים מהבית ומושמים באומנה. הילד מואשם בגרימת כל הבלגן, וכולם מתנהגים אתו כמו היה משוגע/סוטה/מוזר. הוא נחקר על כל הפרטים.  המסר מהאימא מאשים ומעביר את האחריות הן לשימור והן להריסת המשפחה על כתפי הילד. הילד חש אשמה ומחויבות מעונה לשמר את המשפחה. היפוך התפקידים נשמר עם בחירה "רעה" לספר את האמת ובחירה "טובה" להיכנע ולשמר שקר לטובת המשפחה  ( (Summit, 1983.

    ללא תמיכה מיוחדת לילד והתערבות מיידית לכפות אחריות על הפוגע, הילד ייסוג ויבטל את התלונה. החרדה שהוא חווה בעקבות הגילוי קשה מדי. הוא  "יודה" בכך שהמציא את סיפורו. הנסיגה מהגילוי משפיעה לרעה על הילד. היא מאשרת את ציפיות המבוגר שלא ניתן לבטוח בילד. המבוגרים לומדים לא להקשיב. והרשויות לומדות לא להאמין לילד, ורואות אותו כילד מתמרד המנסה להשתמש בכוח על מנת להרוס הורים שהתכוונו לטוב  (Gries, et al.,  2000).

 

השפעת אופן הגילוי

     Nagel, Putnam & Noll (1997) בדקו את השפעת אופן הגילוי של התעללות מינית על משתנים שונים הקשורים לילד.  הנחת החוקרים הייתה כי גילוי ההתעללות מהווה אספקט משמעותי המשפיע הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך על הילד. המחקר כלל מדגם של 68 בנות, שנוצלו מינית בגילאי 6 עד 16 (גיל ממוצע 11), כאשר גיל התחלת ההתעללות היה שבע וחצי בממוצע, ומשכה ארך שנתיים בממוצע. החוקרים התמקדו באופן גילוי ההתעללות: בכוונה או במקרה.      גילוי מכוון מוגדר כאמירה מכוונת של הילד על ההתעללות. גילוי במקרה מוגדר כגילוי בשל סימפטומים התנהגותיים או פיזיים שהובילו לחשד להתעללות. כלומר, משהו אחר כמו אח, רופא או מורה גילה את ההתעללות.

     המחקר מצא כי ילדים בגיל טרום בית הספר נוטים יותר לגלות במקרה, בעוד שילדים בגיל בית הספר נוטים יותר לגלות באופן מכוון. ממצאים אלו תואמים לממצאי מחקרים קודמים  (למשל, (Sauzier,1989 inNagel, Putnam & Noll, 1997. הבדלים התפתחותיים בגילוי עשויים להיות מוסברים על ידי היכולות הקוגניטיביות המוגבלות של הילדים הצעירים יותר. באופן ספציפי, ילדים צעירים יותר עשויים להבין פחות את ההתעללות המינית, וכתוצאה מכך הם מתקשים בגילויה לאחרים (DeYoung,1987 inNagel, Putnam & Noll, 1997). בנוסף, המחקר מצא כי ילדים שחווים צורות חמורות יותר של התעללות נוטים יותר לגלות בכוונה. לעומת זאת, ככל שמשך ההתעללות קצר יותר נוטים יותר לגלות בכוונה.

     לאופן הגילוי (בכוונה או במקרה) ישנן השלכות על תפקודו הפסיכולוגי של הילד. מחקרם של Nagel, Putnam & Noll ((1997 ביצע מעקב על תפקוד הילדים, ובדק את תפקודם שנה לאחר הגילוי. המחקר מצא כי ילדים שגילו בכוונה הראו יותר חרדה וחוו קשיי התמודדות רבים יותר לעומת ילדים שהגילוי אצלם נעשה במקרה. מחקרים קודמים מצאו ממצאים דומים. ילדים שלא מגלים את ההתעללות בעצמם הם בעלי רמות נמוכות יותר של חרדה ועוינות מאשר ילדים שמגלים בעצמם, בין אם הם מגלים מייד אחרי ההתעללות ובין אם הם מגלים מאוחר יותר (1990 in Nagel, Putnam & Noll, 1997 Gomes-Schwartz et  al.,). Elliott & Briere ((1990 in Nagel, Putnam & Noll, 1997 דיווחו כי ילדים שגילו בכוונה היו בעלי רמות גבוהות יותר של סימפטומטולוגיה, הכוללת חרדה, דיסוציאציה ודאגות מיניות. מכאן, גילוי מכוון קשור להשפעות שליליות יותר מאשר סוגים אחרים של גילוי. Nagel, Putnam & Noll ((1997 טענו כי ילדים המגלים בכוונה עשויים לחוש אחריות רבה יותר ואשמה ביחס אירועים שקרו לאחר הגילוי (שינוי בהרכב המשפחה, הליכים משפטיים או כעס מבני משפחה אחרים).

     המחקר מצא כי ילדים שגילו במקרה קבלו יותר טיפול מהילדים שגילו בכוונה. החוקרים העלו את ההשערה כי הורים ומטפלים תופסים ילדים המגלים באופן מכוון על ההתעללות כיותר יעילים בהתמודדות הרגשית עם הטראומה. ההבדלים בין הילדים שגילו במכוון לבין הילדים שגילו במקרה בתפקוד הפסיכולוגי קיים גם לאחר ניקוי השפעת הטיפול שילדים אלו קבלו Nagel, Putnam & Noll, 1997)).

     משתנים נוספים המשפיעים על הגילוי כוללים את משך, תדירות וחומרת ההתעללות המינית. מספר הגילויים עולה כאשר משך ההתעללות ארוך יותר. באופן ספציפי, נמצא כי מספר הגילויים רב יותר כאשר ההתעללות נמשכת ארבע חודשים או יותר(Farrell,1988 inNagel, Putnam & Noll, 1997) . בנוסף, מספר הגילויים עולה כאשר ההתעללות היא פחות חמורה (Sauzier,1989 inNagel, Putnam & Noll, 1997). לעומת זאת, לא נמצא קשר בין הגילוי למשתנים כמו IQ הילד וגזע, רמה סוציו-אקונומית, עיסוק ורמות השכלה של ההורים (Nagel, Putnam & Noll, 1997). משתנים נוספים שעשויים להיות קשורים לגילוי כוללים את היחסים בין הילד לפוגע והמסרים המועברים לילד על ידי הפוגע (Sorenson & Snow,1991 inNagel, Putnam & Noll, 1997). עם זאת, מחקר אמפירי לא מצא עדות לקשרים אלו.

 
ההתערבות בעקבות הגילוי

     הגילוי מוביל לשרשרת פרוצדורלית של הליכים בהם הילד מעורב. מטרת ההליכים היא להבטיח הגנה על הילד ועל הקהילה, וכן לקדם החלמה של הילד. ההליכים הפרוצדורלים שהילד עובר כוללים ראיונות, בדיקות רפואיות, פרידות מהמשפחה ומתן עדות על ידי אנשי מקצוע.

     הליכים אלו היוו מקור לדאגה ביחס להשלכתם הפוטנציאלית על הילדים. אנשי מקצוע חששו מפני האפשרות כי ההליכים הנלווים משפיעים לרעה עוד יותר מההתעללות עצמה, או שהם מרעים את ההשלכות השליליות של חווית ההתעללות. כאשר עולים חשדות להתעללות מינית, ישנה סבירות שיופעל לחץ רב על הילד בכדי שהוא יגלה. לחץ זה יכול לבוא מחברי משפחה, מורים, עובדים סוציאליים, מטפלים וכדומה. למרות שישנם ריאיונות פרוצדורלים רגישים שמטרתם היא לקדם גילוי, קיים פוטנציאל להשפעה שלילית על ידי תשאול חוזר על ידי צדדים מודאגים שונים (Gries, et al.,  2000).

     במידה והגילוי נעשה על ידי אנשי מקצוע הם מחויבים לדווח לרשויות להגנה על הילד ובכללם לפקידי סעד וכן לרשויות של אכיפת החוק. כאשר הפוגע הוא מטפל או בן משפחה או כאשר אין הגנה על הילד על ידי יתר הדמויות המטפלות, ההליך המשפטי עשוי להסתיים בהרחקת הילד או בהרחקת הפוגע (Berliner & Conte, 1995).

      כאשר מוגשת האשמה פלילית, יש צורך לעיתים כי הילד יעיד במשפט. אם עדות הילד נדחית בבית משפט, יש סיכוי גדול יותר שהיא תדחה גם על ידי בני המשפחה, שעשויים לרצות לשקם את האמון במבוגר התוקף ולסווג את הילד כמתכוון להרע (Berliner & Conte, 1995).

     במרבית המקרים הילד צריך לעבור הערכה רפואית. גם כאשר אין טענה לפגיעה פיזית או תלונה גופנית מהילד, וגם כאשר הילד צעיר ולא זקוק לבדיקה פנימית, בדיקה עשויה להיות מומלצת. בדיקה זו כוללת נגיעה באיברי המין של הילד. בנוסף, הילד לרוב עובר בדיקות דם. ילדים מדווחים על חוסר נוחות מהבדיקה הגופנית (Berliner & Conte, 1995).

     בנוסף, הילד עובר הערכה וטיפול נפשי. הערכה נעשית על ידי ריאיונות שמטרתם להעריך נזק פסיכולוגי ולסייע בקידום החלמה של הילד (Berliner & Conte, 1995). הגורם הטיפולי הוא בעל תפקיד קריטי בגילוי מוקדם, התערבות טיפולית והגנה מומחית בבית המשפט. עליו להניע את הגורמים המעורבים לעמדה של אמונה, קבלה, תמיכה והגנה על הילד. לשם כך, המומחה חייב קודם להיות מסוגל להניח את אותה עמדה ( (Summit, 1983.

     סביבה בטוחה, שיכולה לספק קבלה עקבית לא מקרית וטיפול, משמעותית ביותר להחלמה הרגשית של הילד. הילד חש בושה וחוסר אונים הן בשל הטראומה שעבר והן בשל הקושי שלו לתקשר את רגשותיו למבוגרים שאינם מבינים אותו. הישרדותו הרגשית תלויה בכך שהמבוגרים סביבו יקבלו את חוסר האונים שלו במצב ויספקו לו אישור עקבי שהוא חף מפשע. בלעדיהם הילד נוטה להפוך למלא בהאשמה עצמית ושנאה עצמית על חלקו בהתעללות המינית  ( (Summit, 1983.

     לצוות הטיפולי יש תפקיד מפתח במשבר הגילוי. במהלך הטיפול, הילד שלמד לא לבטוח באנשים סביבו, בוחן את אנשי הצוות המקצועי סביבו, ומנסה להוכיח כי אמון הוא בלתי אפשרי, וכן כי המציאות הבטוחה היחידה היא ציפיות שליליות ושנאה עצמית (Herman,1981 inSummit, 1983). קל למדי לדחות ילד כזה, ולהניח כי הילד הבלתי אפשרי הזה ביקש את אשר קרה או שהוא מנסה לנקום ולהשיג כוח ושליטה ( (Summit, 1983. על פי Berliner & Conte (1995) ילדים מדווחים על ראייה חיובית ביחס לאופן שבו הם טופלו על ידי אנשי מקצוע שונים,  ומדווחים כי במרבית המקרים הם הרגישו טוב יותר אחרי מגע עם אנשי המקצוע. ממצא זה תואם מחקרים קודמים שהראו כי מעורבות בהליך החקירה כשלעצמה אינה גורמת למצוקה רבה יותר.

     מחקרים מצאו מספר גורמים בהליכים הפרצדורלים להם השפעות שליליות על הילד.  ילד שחווה ראיונות מרובים חווה מצוקה רבה יותר בהשוואה לילד המעורב בכמות קטנה יותר של ראיונות (Tedesco & Schell,1987 inBerlinger & conte, 1995); ילד המושם מחוץ לבית חווה מצוקה רבה יותר (Gomes-Schwartz, Horowitz & Cardarelli,1990 inBerliner & Conte, 1995); וכן ילד שחווה אי אמון בגרסתו ושתלונתו מושהית בעקבות זאת נוטה להחלים לאט יותר (Berliner & Conte, 1995).

     תגובות הילדים להשמה מחוץ לבית או לעזיבת הפוגע את הבית היו אמביוולנטיות בעיקרן. חווית העדות מתוארת כקשה ומפחידה, כאשר בחלק מהמקרים היה זה בעיקר בשל עימות עם התוקף. הרבה מהילדים ציינו כי מתן העדות לא הייתה נוראית כפי שהם ציפו, וחלקם הביעו חרטה שהם לא יכלו להעיד (Berliner & Conte, 1995).

    Berliner & Conte  (1995) הסיקו ממצאי מחקרם כי התערבות, המהווה תוצאה בלתי נמנעת של הגילוי, עשויה להיות קשה במידה רבה עבור הילד. עם זאת, ניתן לשפרה על ידי טיפול פרטני מאנשי מקצוע מומחים (Berliner & Conte, 1995).

סיכום ודיון

     דנתי במשמעות הגילוי של התעללות מינית בילדים. נסקרו משתנים מגוונים המשפיעים על גילוי ההתעללות המינית, הכוללים בין השאר את גיל הילד, סוג ההתעללות, משך ההתעללות ואת אופן הגילוי. הגילוי הנו אירוע דינמי המורכב ממספר שלבים, הכוללים הדחקה, גילוי חלקי, גילוי מלא, הכחשה וגילוי מחודש.

     הילד חווה קושי רב בחשיפת הסוד ושיתוף המבוגרים בסביבתו ביחס להתעללות. Summit(1983) סיכם את התגובות המאפיינות לאחר הגילוי כסינדרום התאמה של התעללות מינית בילד (Accommodation Syndrome of Child Sexual Abuse), הכולל  1. סודיות, 2. חוסר אונים, 3. מלכוד והסתגלות, 4. גילוי מאוחר ולא משכנע ו – 5. נסיגה מהגילוי. סינדרום זה שתואר בפרוטרוט בעבודה, מתאר את הקושי הרב של ילד הנתון במלכוד ההתעללות המינית, וכן את הקושי הרב לצאת ממנו.

     סינדרום זה סותר את ציפיות המבוגרים ביחס לאופן שבו הילדים יגיבו. משקל מיוחד מיוחס לתגובות המבוגרים לגילוי הילד ולמידת האמון וההבנה שהמבוגרים בסביבת הילד, ובפרט הדמויות המטפלות המשמעויות, יכולים לתת לילד.

     ממצאי המחקרים בתחום משמעותיים ומאפשרים יישום של כיווני התערבות מתאימים לצמצום התופעה. הממצאים מאפשרים לחנך ולתקן טעויות שהחברה עושה בשל האופן שבו היא תופסת את ההתעללות המינית. למשל, הטיפול הלא מספק הניתן לילדים המגלים על ההתעללות המינית באופן מכוון, בשל תפיסתם כעמידים יותר רגשי. גילוי מכוון על ידי הילד נמצא כבעל השפעות שליליות על התמודדות וסימפטומים פסיכופתולוגים. מאמצי התערבות מיוחדים עשויים להיות מיושמים באופן ממוקד יותר בילדים אלו שאזרו אומץ וגילו, אך שמשלמים את המחיר. מחקר מעמיק יכול לבחון מהי הסיבה לקושי רב יותר  בהתמודדות: האם היא תחושות אשמה רבות יותר או סיבות אחרות. מחקר עתידי יוכל לבחון נושאים אלו.  עם זאת, על מנת לתת מענה הולם לבעיה, יש לבחון את מקום הילד במצב שבו הוא חשוף לפגיעה מינית על ידי מבוגר.

התעללות מינית בילדים גוררת תגובות שכיחות.

      החברה נלחמת מול התופעה הקשה של ניצול ופגיעה בילדים ומנסה להוקיעה. באופן אידיאלי היינו הן כחברה והן כפרטים מעונינים בעקירת התופעה מהשורש והלחמות בתופעה על ידי עצירת הפוגעים. החברה משתמשת במנגנונים נוספים בשל חשאיות התופעה והקושי בגילוייה, כמו  חינוך הילדים. בשנים האחרונות מסגרות חינוכיות בית ספריות מנסות להיאבק בהתעללות מינית בילדים על ידי לימוד הילד על כבודו ועל זכותו לשמירה על גופו ועל פרטיותו. ניסיונות מניעה אלו מנסים להתמודד עם התופעה על ידי חיזוק מודעותו של הילד לנושא זה. למשל, הן מסבירות את ההבדלים בין סוגים שונים של נגיעות, בין  "נגיעות מותרות" לבין "נגיעות אסורות". גילוי הוא תוצא טבעית של קונפליקט משפחתי מציף, גילוי מקרי על ידי צד שלישי, או חינוך קהילתי והגעה רגישה על ידי רשויות להגנת הילד. אם קונפליקט משפחתי מעורר גילוי, זה בדרך כלל לאחר מספר שנים של התעללות מינית נמשכת ושבירה לבסוף של מנגנוני ההסתגלות. גילוי הוא תוצא טבעית של קונפליקט משפחתי מציף, גילוי מקרי על ידי צד שלישי, או חינוך קהילתי והגעה רגישה על ידי רשויות להגנת הילד. אם קונפליקט משפחתי מעורר גילוי, זה בדרך כלל לאחר מספר שנים של התעללות מינית נמשכת ושבירה לבסוף של מנגנוני ההסתגלות.

     הילד מתמודד עם בידוד רגשי וחברתי, ללא אישור מחדש ותמיכה שהוא כה זקוק לה Gries, Goh, Andrews, Gilber, Praver & Stelzer, 2000)). הילדים חשים אשמה, הם חוששים שלא יאמינו להם, והם חוששים להיות מורחקים מביתם (Spaccarelli,1994 inNagel, Putnam & Noll, 1997). סיבות הילד לשמירה על סודיות כוללות שמירה על היחידה המשפחתית, הימנעות מהרשעה, אשמה ובושה. השלכות אלו כוללות השפעה על הרכב המשפחה ועל מצבה הכלכלי של המשפחה (במידה והפוגע הוא בן משפחה).

פעמים העדר הטיפול בילד הפגוע מינית והפסיכופתולוגיה הנבנית על בסיס מנגנונים בריאים של הסתגלות הילד עלולים להוביל לדפוס של התעללות בצאצאים בדור הבא. ההתנהגות הלא מספקת והלא מושלמת של הילד הצעיר והדיפוזיה של גבולות האגו בין ההורה לילד מזמינים השלכה של ההפנמה הרעה ומספקים הוצאה אימפולסיבית מוצדקת של הזעם המתפרץ  ( (Summit, 1983. בשל קשיי ההורים להתמודד עם הגילוי ולספק תגובות מתאימות ונכונות עבור הילד,

     יש לזכור כי מרבית המקרים אינם מתגלים, ולכן קיימת שכבה שנפגעה מינית, שלא קיבלה טיפול ושמרה את הסוד במשך שנים, שההשלכות עליה אינן ידועות. עם זאת, מחקרים בתחום, ובפרט מאמרו של Summit (1983) אפיינו את מנגנוני ההסתגלות והתגובה של הילדים החשופים לפגיעה מינית.

ביבליוגרפיה

1. ד"ר כהן תמר, הרצאה במסגרת השיעור הסדנא הבין מקצועית בהתפתחות האדם, 16.4.01.

2. Summit, R.C. (1983). The child sexual abuse accommodation syndrome. Child Sexual Abuse and Neglect, 7, 177-193.

3. Kendall-Tackett, K.A., Williams, L.M. & Finkelhor, D. (1993). Impact of sexual abuse on children: A review and synthesis of recent empirical studies. Psychological Bulletin, 13, 164-180.

4. Nagel, D.E., Putnam, F.W. & Noll, J.G. (1997). Disclosure patterns of sexual abuse and psychological functioning at a 1-year follow up. Child   Abuse & Neglect, 21(2), 137-147.

5. Gries, L.T., Goh, D.S., Andrews, M.B., Gilbert, J., Praver, F. & Stelzer, D.N. (2000). Positive reaction to disclosure and recovery from child sexual abuse. Journal of Child Sexual Abuse, 9(1), 29-51.

6. Gries, L.T., Goh, D.S., Andrews, M.B., Gilbert, J., Praver, F. & Naierman-Stelzer, D. (2000). Positive reaction to disclosure and recovery from child sexual abuse. Journal of Child Sexual Abuse, 9(1), 2000.

7. Gries, L., Goh, D.S. & Gavanaugh, J. (1996). Factors associated with disclosure during child sexual abuse assessment. Journal of Child Sexual Abuse, 5(3), 1-19.

8.Van Scoyk, S., Gray, J. & Jones, D. (1988). A theoretical framework for evaluation and treatment of the victims of child sexual assault by a nonfamily member. Family Process, 27, 105-113.